כרם נבות

מכאן אפשר לראות כי האחריות להריגת נבות וללקיחת כרמו מוטלת על המלך, בין אם היה שותף לפשע ובין אם לאו.
כיום אפשר להשתמש בביטוי "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" כדי להאשים אדם שעשה עוול לזולתו, ולאחר מכן נהנה מפירות עוול זה.

איזבל
מילים ולחן: עקיבא נוף

וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

הִנֵּה בָּאִים הוֹרְגַיִךְ הַמַּלְכָּה, הִנֵּה בָּאִים,
רוֹכְבִים בְּשִׁגָּעוֹן אֶל אַרְמוֹנֵךְ,
לַמֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ הַהֲמוֹנִים כְּבָר מְרִיעִים
כְּמוֹ שֶׁאֶתְמוֹל הֵרִיעוּ לִכְבוֹדֵךְ
הִנֵּה הֵם כְּבָר בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר – שוֹלְפִים חַרְבָּם,
מַכִּים בַּשְּׁעָרִים צְמֵאֵי דָּמֵךְ,
הָעֲבָדִים כִּי יִמְלְכוּ – אֵין חֶסֶד בְּלִבָּם,
לִבְשִׁי, מַלְכָּה, חִיּוּך עַל פְּנֵי אֶבְלֵךְ.

אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלֹוֹהִים וְהַנְּבִיאִים – לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.
וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

זוֹכֶרֶת אַתְּ – אֵיךְ בָּאת לְכָאן, מַלְכָּה מֵעִיר צִידוֹן
וְכָל הָעָם נִדְהַם אֶל מוּל יָפְיֵךְ,
הִנֵּה הֵם, כְּבָר, בַּשַּׁעַר וְאַחֵר יְהֵא אָדוֹן,
כְּלָבִים יְלַקְקוּ פֹּה אֶת דָּמֵךְ,
הִנֵּה עָלוּ וּבָאוּ, כְּבָר, בְּשַׁעַר הָאַרְמוֹן,
הִנֵה, כְּבָר, נִפְרְצוּ הַשְּׁעָרִים,
אִיזֶבֶל, בְּחִיּוּך מַלְכוּת הוֹפִיעִי בַּחַלּוֹן,
מַלְכָּה וּבַת שֶל מֶלֶךְ צִידוֹנִים.
אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְּבִיאִים – לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.

וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.

הִנֵּה הֵם מְטַפְּסִים, בְּחַצְרוֹתַיִךְ שׁוֹעֲטִים,
מַלְכָּה, אַתְּ אֶת עֵינַיִךְ תְּנִי בַּפּוּךְ,
הִנֵּה הֵם מִתְקָרְבִים, כְּבָר נִפְגָּשִׁים הַמַּבָּטִים,
הַכִּי אֶת הַמּוֹרְדִים בָּךְ – בְּחִיּוּךְ.

אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְּבִיאִים – לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.

אִיזֶבֶל, אִיזֶבֶל, אִיזֶבֶל,
הֵיטִיבִי אֶת רֹאשֵׁךְ, סַרְקִי הֵיטֵב,
פָּנַיִךְ תְּנִי בַּפּוּךְ, הֲיִי יָפָה, הֲיִי יָפָה,
הַצְפִּינִי בְּתוֹכֵךְ אֶת הַכְּאֵב.
אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלוֹהִים וְהַנְּבִיאִים – לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחֹל,
אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

בתקופתו של אחאב, שָכַן במקום ארמון החורף שלו, בעוד ארמונו הקבוע שכן בעיר שומרון, בירת ממלכת ישראל.
העיר יזרעאל מזוהה כיום עם תל יזרעאל המכונה גם 'זרעין', על שם הכפר הערבי ששכן בה בתקופה העות'מנית.
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו מתחם מבוצר גדול ושער העיר, אשר מתוארכים לתקופת של שלטונו של עמרי, אביו של אחאב.

במקום נתגלו שרידי בניין מפואר המעוטר בשנהבים, ככל הנראה זהו "בֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה" המוזכר במלכים א' כב, לט.
על חורבות העיר העתיקה בנה המלך הורדוס עיר שהיו בה, בין השאר, מקדש ואצטדיון.

טביעת החותם של המלך על גבי המכתב הייתה האישור הרשמי למסמך, כמו היום. החותמות בתקופת המקרא היו עשויות בדרך כלל מאבנים יקרות וקשות, והכתובת שהייתה על גביהן נכתבה בכתב ראי, כדי שתצא קריאה לאחר ההטבעה.

בהמשך, נהגו לפנות את עצמות הנפטר ולהוסיפן לערֵמת העצמות המשפחתית, ומכאן המקור לביטויים המקראיים המתארים את מותו של אדם: "נאסף אל אבותיו" או "שכב עם אבותיו". מצב שבו אדם לא הובא לקבורה, וגופתו הייתה מופקרת למאכל חיות, נחשב לביזוי המת, על אחת כמה וכמה כשמדובר במלך.